זהירות, פולשים בלתי רצויים!

אתמול:

פקחתי את עיני בבוקר, ליום שמש, קייצי ונעים. התגלגלתי מהמיטה בצעדי פינגווין חינניים לכיוון המקלחת לקבלת היום החדש.

התקלחתי, צחצחתי שיניים, התאפרתי, התלבשתי וכשהסתכלתי במראה, נראיתי לעצמי חביבה משהו. אפילו החלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר איכותית לפני היציאה (וזה לא קורה כל יום).

בדרך, למרות פקקי התנועה הבלתי נסבלים, נהניתי ממוסיקה נעימה ושטתי כל הדרך על הכביש המהיר שמחה וטובת לב.

כשהגעתי, הקולגות לעבודה קיבלו את פניי עם המון המון מחמאות על כמה שאני ניראית מקסים, איזו חמודה ועגלגלה אני וכמה מתאים לי ההריון.

כבכל בוקר, כולן העבירו סיבוב קבוע על הבטן העגלגלה שלי ובדקו בידענות מתקדמת היכן בדיוק ממוקם לו הראש, איפה נמצאת היד והטוסיק... או הנה ממש כאן.

עניין הרגליים שלי, שהתנפחו בצורה שמזכירה כפפות גומי מנופחות באוויר שלא הספיק למלא גם את האצבעות, מיד כינסו את מועצת השבט והוחלט לאלתר לנקוט בצעדים הבאים: להוריד את כמות המלח שאני צורכת, ללכת ברגל ולא לעמוד זמן רב מידי על הרגליים, ובזמן ישיבה להרים את הרגליים למעלה. היו כאלה שהדגישו גם שעליי לשתות הרבה מים. (אפילו מספר תרגילי התעמלות הודגמו קבל עם ועדה)

בעניין הצרבות אותן אני חווה בשבועות האחרונים הדעות די חלוקות: קודם כל זה אומר באופן חד משמעי שהעוברית שלי תהיה מלאה בשיער (איפה?). חוץ מזה, רצוי שאפסיק לאכול מאכלים מתובלים, להפסיק לחלוטין לצרוך קפאין (אפילו לא קובייה אחת של שוקולד פרה מריר?), מתוקים ושאר מיני מטעמים שבדרך כלל אני מאד מאד מאד אוהבת.

הבנתי, נותר לי לחיות כל היום על עלי חסה, נבטים (גם לא בטוח) וביצים (כל עוד הן מבושלות היטב).

כהריונית של הפעם הראשונה אני לא ממש מצליחה להבין מהיכן מגיעות האבחנות האלו, אבל... שיהיה, בכיייף!

אני כל כך בעננים עד שכל דבר מתקבל בהבנה ושמחה (ויודעת שהכל בא מכוונה טובה).

היום:

יום חדש, בוקר חדש, גשם זלעפות!

מה זה ממטרי הגשם האלו באמצע חודש אפריל? ככה בעיצומו של האביב?

השעון המעורר מציק לי כל כך.

לעזאזל, עד שסוף סוף נרדמתי. עד שסוף סוף מצאתי תנוחה נורמלית בה אני יכולה לישון כמו שצריך. קיבינימט!

כל הלילה הסתובבתי והתגלגלתי מצד לצד (אלה שתי האופציות הרלוונטיות כרגע לשינה) ולא מצאתי את עצמי.

או... הנה, נראה לי שיש כאן איזה קמצוץ של נוחות. לאאאאא.... שוב אני חייבת לקום לשירותים.

בימים אלה, המיטה שלי מאכלסת לא פחות משמונה כריות: כרית אחת ארוכה לגב, שתי כריות גדולות לצוואר מכל צד, עוד שתי כריות קטנות לצד של הבטן ועוד אחת ארוכה שמשמשת כמחיצה ביני ובין עמרי כדי שחלילה לא אחטוף ממנו איזו מרפקיה בבטן באמצע הלילה (על מה הוא חולם הבן אדם???) אה... כן, ועוד אחת בין הברכיים כמובן.

בקיצור, מה אגיד לכם? הלילה עבר בחיפושים נמרצים אחר תנוחה הולמת.

נראה לי שאני צריכה מיטה חדשה! גדולה! דחוף!

ובכן רבותיי, הגיע לו הבוקר וכאמור התעוררתי קרבית משהו...

הסתכלתי במראה ולפתע לא ממש ראיתי את הפינגווין החינני מדלג לו ממקום למקום (באמת שחיפשתי) מה שנגלה לפניי זו ממוטה המזדחלת לאיטה ומשמיעה קולות אנחה עם כל תזוזה.

אוףףףף, עוד יום עם הילדים הרעשנים, הצעקנים וזוללי האנרגיה האלו.

אני רוצה לחזור לישון, עכשיו!

בלית ברירה וללא חשק, דרדרתי את עצמי מהבית ונסעתי לעבודה.

כמובן שהדרך הייתה מלאה בפקקי תנועה. מצאתי את עצמי צופרת ומקללת את כל הנהגים ובעיקר את הנהגות שבכלל לא ברור לי מי נתן להן רישיון.

הגעתי לעבודה רוטנת מהרגיל.

גם היום זכיתי ל'ויש' הרגיל רק שהפעם הייתי הרבה, אבל הרבה(!) פחות חיובית.

עכשיו, כשיש הרבה יותר ממני - אני נתקלת, נופלת, מתחככת ומועדת.

אז תקשיבו אנשים, ותקשיבו לי טוב:

אם במקרה נתקעתי בכם או נגעתי בכם זה ממש לא אומר שאני משתוקקת שתגעו בי חזרה.

לא, אל תרגישו חופשי להעביר עליי ניגוב, או סיבוב על הבטן ובטח שלא לשים ראש ולנוח.

אני יודעת, חשוב שהקטנה שבדרך תלמד לפתח כישורים חברתיים, אבל מצד שני אני לא מוכנה שתדבר עם זרים.

והנה הודעה קצרה לציבור:

סיבובון קצר עולה 1 שקל, סיבוב עם שתי ידיים עולה חמישה שקלים. ואם קיבלתם בעיטה - לא תקבלו את הכסף חזרה.

תודה על שיתוף הפעולה.

אמאל'ה.....

מה יהיה מחר?

ההורמונים האלה משתלטים עליי.